השופט ס' ג'ובראן:
1. יוסף מלכה (להלן- המערער 1) ויצחק בר מוחא (להלן- המערער 2), נמצאו אשמים על יסוד הודאתם במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בירושלים, בכתב-אישום מתוקן, בעבירות איסור החזקה וניהול משחקים אסורים, לפי סעיף 228 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- החוק), עבירות מרמה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה {נוסח חדש}, התשכ"א-1961 (להלן- הפקודה) ולפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן- חוק מע"מ), עבירות של אי-הודעה על פתיחת עסק, לפי סעיף 215א(א) לפקודה, עבירה של אי-ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) לפקודה ולפי סעיף 117(א)(7) לחוק מע"מ, עבירה של אי-הוצאת חשבוניות מס, לפי סעיף 117(א)(13) לחוק מע"מ, עבירה של אי- הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ, עבירה של אי-ניכוי מס במקור, לפי סעיף 218 לפקודה, עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק, עבירת החזקת נכס חשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק, עבירת איסור עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000 (להלן- חוק איסור הלבנת הון) וכן עבירת הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 246(א) לחוק.
2. במסגרת הסדר הטיעון שהושג כאמור בין הצדדים הוסכם כי על כל אחד מהמערערים יוטל עונש כספי בסך כולל שבין 1,500,000 שקלים ל- 2,000,000 שקלים. עונש זה יהיה מורכב הן מחילוט כספי בגין העבירה על חוק איסור הלבנת הון, שלא יעלה על 1,500,00 שקלים והן מקנס (או מאסר תמורתו) בגין עבירות המס על פי אישום 2. עוד הוסכם בין הצדדים, כי תנאי מוקדם לקיום הסדר זה הינו הפקדת סכום 1,500,000 שקלים על-ידי כל אחד מהנאשמים בקופת בית המשפט וכי סכום זה ייגבה מיד עם גזר הדין. כל סכום שיוטל, אם יוטל, מעבר ל-1,500,000 שקלים האמורים כקנס, ישולם בתשלומים שווים של 10,000 שקלים בכל חודש החל משנה לאחר מתן גזר הדין וזאת בלא כל קשר לחלק בגזר הדין הנוגע לשאלת המאסרים בפועל.
3. לאחר הודאתם של המערערים באישומים האמורים לעיל, ולאחר שנשמעו טענות הצדדים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי על כל אחד מן המערערים עונש של 36 חודשי מאסר בפועל וכן עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מתום ריצוי עונש המאסר אשר הושת עליהם לא יעברו המערערים עבירת איומים, עבירה של החזקה וניהול מקום משחקים אסורים, עבירה של מרמה לפי סעיף 225 לפקודה או לפי סעיף 117ב(8) לחוק מע"מ, עבירה על חוק הלבנת הון או עבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 246(א)לחוק. עוד נגזר על כל אחד מהם בגין מכלול עבירות המס בהן הורשעו, קנס של 1,000,000 שקלים, בגין ההרשעה בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון ובנוסף הורה בית המשפט המחוזי על חילוט של 500,000 שקלים כאשר כל אלה יתקבלו מהפיקדון שהפקידו המערערים בקופת בית המשפט כתנאי מוקדם לקיום הסדר הטיעון.
הערעורים שלפנינו מופנים כנגד גזר-הדין.
4. בא-כוח המערער 1 טען בפנינו כי שגה בית המשפט המחוזי בסטייתו סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים של עבירות הקשורות בניהול בתי הימורים. עוד טען כי שגה בית המשפט המחוזי בפועלו בגישה תקדימית, המבוססת על ענישה כפולה, שכן עבירת המס מהוות חלק בלתי נפרד מעבירת מקור אחת, קרי עבירת ניהול בתי הימורים ועל כן יש מקום להעניק משקל רב לענישה הכלכלית הקשה וחסרת התקדים, עליה הוסכם במסגרת הסדר הטיעון. עוד טען בא-כוח המערער 1 כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החמיר בעונשו של המערער 1, זאת מאחר וזהו המקרה הראשון, בו מתווספת לאישום של ניהול בית הימורים, אישום בפעולה ברכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון. נוסף על כך טען בא-כוח המערער 1 כי רוב העבירות, בהן הורשע המערער, הינן בעלות אופי מינורי ביותר . יתרה מכך, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער 1, למצבו המשפחתי, למצבו הרפואי הדרוש טיפול, להבעת החרטה מצידו ביחס לעבירות בהן הורשע וכן לעשיית מאמצים מצידו להתרחק מדרך הפשע, להשתקם ולחיות חיי משפחה תקינים.
5. בא-כוח המערער 2 טען כי רובם המכריע של הטיעונים שהועלו על-ידי בא-כוח המערער 1 יפים גם לעניינו של המערער 2 וכן הדגיש לפנינו כי עבירת ניהול משחקים אסורים הינה העבירה המרכזית שבתיק ואשר נספחות לה עבירות המס ועבירות הלבנת הון. לגבי עבירה זו מדובר בקזינו שהמערערים ניהלו במשך כמה חודשים, כאשר בזמן זה הם עברו מדירה לדירה ועל כן לא היה מקום להחמיר בעונשם. עוד טען בא-כוח המערער 2 כי בית המשפט המחוזי אומנם לא התעלם לגמרי מהנסיבות המקלות המנויות באישומים 3 ו-5, אך יחד עם זאת שגה בכך שלא נתן להן את המשקל המקל הראוי. עוד טען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת העונש לעניין אישומים 1, 2 ו-4, ובהתייחסו למרכיבי המאסר והענישה הכלכלית בנפרד, שהרי מדובר בעבירות כלכליות ומוקד הענישה בגינן הינו בעיקרו כלכלי ועל כן יש לאזן ביניהם. נוסף על כך טען בא-כוח המערער 2 כי יש ליתן משקל לנסיבותיו הקשות של המערער 2 ומאמציו לחזור למוטב, ביניהן פתיחת סופרמרקט ועובדת מעצרו כשבוע בלבד לאחר חתונתו ולנוכח האישומים הקשים נענה לבקשת אישתו ההרה והתגרש ממנה וכיום הינו אב לבן אשר אותו ראה בקושי ולכן יש לייחס לכל האמור לעיל משקל. יתרה מכך בית המשפט המחוזי ציין כי הוא עד לפער הגדול שבין כתב-האישום המקורי לבין כתב-האישום נשוא הסדר הטיעון, ואולם המשקל שניתן לכך, אם בכלל, אינו הולם את עוצמת הנזק שנגרם למערער כתוצאה מהאשמתו באישומים חמורים וחסרי שחר ועל כן שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן לדבר זה משקל ראוי.
6. באת-כוח המשיבה טענה, לעומתם, כי אין מקום להתערב בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, שכן העונש ראוי הוא והולם את העבירות שיוחסו למערערים. לעניין זה ראוי לציין כי לא מדובר בבית קזינו שעבר ממקום למקום וגם אם אכן כך היה, הרי שגם מעשה זה הינו חמור. לא מדובר בתקופה של מספר ימים ובמספר חודשים, אלא מדובר בתקופה של כשנה ובניהול של שישה בתי הימורים. עוד טענה באת-כוח המשיבה כי מדובר בעבריינים מועדים, שכן עברם הפלילי המכביר מדבר בעד עצמו. נוסף על כך טענה באת-כוח המשיבה כי מדובר בניהול עסק בלתי חוקי ובעבירות מס חמורות המהוות כתב-אישום חמור בפני עצמו ואשר אינן עבירות נגזרות מעבירה של ניהול בתי הימורים ועל כן יש מקום למתן ענישה נפרדת על העבירות הללו.
7. לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב במידת העונש שהוטל על המערערים. לעניין עונש המאסר, מדובר בעבירות כלכליות שבוצעו במסגרת ניהול מועדון הימורים ובבוא בית המשפט להטיל עונש במקרים כגון דא, שומה עליו להמשיך בבנייתה ובהתווייתה של מדיניות ענישה ראויה (ראה רע"פ 4301/01 בזאשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 482). אכן הנורמה החברתית הנוהגת רואה אפוא בעין רעה את משחקי המזל שמשולבות בהם טובות הנאה כספיות או חומריות אחרות, ואלה מוחזקים בעיני החוק כרעה חולה המסבה נזק חברתי וכלכלי קשה לפרט ולחברה אשר יש להוקיעם מן השורש ( ראה רע"פ 9140/99 רומנו נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 349, בעמ' 358 (להלן-פרשת רומנו) ). התגמול כמטרת ענישה מיועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו. בקביעת העונש על בית-המשפט לתת למטרות הענישה השונות משקל ראוי, ההולם את נסיבות המקרה (ראה ע"פ 3004/98 מדינת ישראל נ' שבתאי, פד"י נה(3) 577 בעמ' 585).
על חומרתן של עבירות בגין איסור ועריכת משחקים אסורים עמד השופט י' כהן:
"כוונת המחוקק, כפי שהיא עולה ברורות מטיב החוק ולשונו, היא להילחם, בדרך הטלת דיני העונשין, בנגע של הגרלות והימורים- הוא הנגע של זכיה בכסף או בשווה- כסף שלא ביגיע כפיים או בתמורה סבירה אחרת, כי אם במזל הגורל" (ראה בג"ץ 131/65 סביצקי נ' שר האוצר, פד"י יט(2), 369, בעמ' 376).
עוד לעניין חומרתן של עבירות ההימורים והסיכונים הכרוכים בהן עמד השופט י' זמיר:
"התכלית הברורה של סעיף 224, יחד עם סעיף 225 האוסר ארגון או עריכה של משחקים אסורים וסעיף 228 האוסר החזקה או ניהול של מקום למשחקים אסורים, היא מניעת נזק שעלול להיגרם על-ידי משחקי מזל. פנים שונות לנזק זה. הנזק העיקרי נובע מתוצאות הלוואי של התופעה המוכרת בישראל, כמו במדינות אחרות, של התמכרות למשחקי מזל. ההתמכרות גורמת נזק, בראש ובראשונה, לאדם המתמכר למשחקים אלה ולבני המשפחה של אותו אדם. אך הנזק-חינוכי, חברתי וכלכלי- מתפשט מעבר לכך אל הציבור הרחב. בין היתר, ההתמכרות עלולה לדחוף את המתמכר למשחקים כאלה לפעילות עבריינית לצורך מימון המשחקים. מניעת נזקים אלה ואחרים היא התכלית של הוראות החוק הקובעות כי הארגון או העריכה של משחקים אסורים וכן ההחזקה או הניהול של מקום למשחקים אסורים הם עבירות פליליות" (ראה פרשת רומנו בעמ' 370-371).
לאור האמור לעיל, הרי שיש לנקוט מדיניות ענישה ראויה ולהוקיע משורש את תופעת ניהול המשחקים האסורים על כל השלכותיה השליליות על הפרט והחברה וזאת על-ידי הטלת עונשי מאסר בפועל לתקופה משמעותית.
עברם הפלילי של המערערים הינו מכביד וטומן בחובו עבירות רכוש, עבירות סמים וכן עבירות נשק. אכן בבוא בית המשפט לגזור את דינו של מורשע, שומה עליו לייחס משקל לעברו הפלילי ועל כן ובנסיבות הקיימות, אין עילה להתערב בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי (ראה ע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פד"י נב(5), 97).
העבירות הכלכליות, קרי עבירות מס וכן עבירות הלבנת הון, אשר בוצעו יחד עם ביצוע עבירה של איסור החזקה וניהול מקום למשחקים אסורים מהוות עבירות עצמאיות ואינן מהוות חלק אינטגראלי מעבירה זו, כך שאין לומר שהמערערים נענשו באופן כפול.
עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית (ראה ת"פ (נצרת) 7228/97 מדינת ישראל נ' דיב, תק-של 99(2), 130).
בעניין דרכי הענישה בעבירות כלכליות עמד השופט ד. לוין במאמרו:
"כאמור, גישת התגמול דהיום רואה להדגיש הסטיגמה שראוי להטביע בעבריין למען יחוש בסלידת החברה כלפיו, על מנת שיוטבע בו אות קלון. הפסיקה חזרה והדגישה היבט זה, ככל שמדובר בעבירות פיסקליות, בעבירות מס-הכנסה, שבהן יש והחברה מתייחסת לעבריין, לא כאל מי שחטא כלפיה, לא כמי שראוי לענישה של ממש, אלא כמי ש"התחלק", ובשל כך עליו לבוא על עונשו" ( ראה ד. לוין, גוזרים את הדין, המשפט כרך א' בעמ' 187).